חוזרות הביתה

חזרנו הביתה.
עדיין בתוך החוויה, המון מחשבות ותחושות, שבקרוב יהפכו לזיכרונות.

שבועיים שבהם קרה כל כך הרבה, באופן כל כך מדויק.

פרידה מהאנוי, 30.7.2108

כנראה שהרשומה הזו חותמת את יומן המסע שלנו, כפי שנתפס בעיני שלי.
סיפור המסע של שהם תועד בסרט, וישודר בעוד כשבועיים בתכנית "פנים אמיתיות" של אמנון לוי.

עכשיו זה הזמן שלי "לקפוץ למים". להעז לשתף את העולם בהרהורים הכי פרטיים שלי, שעלו במהלך השבועיים האחרונים. כמו שכתבתי ברשומה הראשונה, אני עושה זאת, מכיוון שאני חשה שיש כאן משהו שהוא מעבר לסיפור הפרטי של המשפחה שלנו. סיפור שיכול לסייע למשפחות מאמצות נוספות להתוות את הדרך שמתאימה להם, להכיר עוד סיפור אישי,  להסכים לגעת.

אלברט איינשטיין אמר פעם, ש"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע". מרגישה שבבסיס המסע הזה עמדה הנכונות שלנו לוותר על הידיעה מראש, להסכים ללכת הכי רחוק שלנו, הכי פנימה.

אז משאירה את זה כאן.
מזמינה את מי שמתאים לו, להצטרף אל הרגעים הכי הכי שלנו, לאמץ לחייו את מה שמתאים לו.


קישור לסרט: האישה שילדה אותי / פנים אמיתיות עם אמנון לוי

להסכים לפנות מקום

אתמול פגשתי בבחור שמתעתד להיות אבא, באמצעות אחת הדרכים האלטרנטיביות להקמת משפחה.

הוא שאל אותי מאין הצורך לפנות מקום לאמא הביולוגית, איך אני מוכנה לוותר על האפשרות להיות האם הבלעדית בחייה של שהם, כאשר בפועל אני אכן האם היחידה בחייה. איך זה שאני מסכימה להזיז את עצמי מהמרכז על מנת לפנות מקום למישהי כל כך זרה, שאיני יודעת כמעט דבר על חייה.

האנוי, 29.7.2018

השאלות הללו החזירו אותי לתקופת הינקות של שהם. לבחירה שלנו לאמץ תינוקת מווייטנאם, כי באותה תקופה שם היה ניתן לאמץ ילדים בגיל צעיר (אימצנו את שהם בגיל חודשיים), והייתי חייבת להגיע אל התינוקת שלי מוקדם ככל האפשר. לחודשים הרבים שנשאתי אותה עלי במנשא, כאילו היה בי צורך פיזי להרגיש אותה בתוך הגוף שלי (בעגלה שלה השתמשתי בעיקר כדי להביא את שק הכביסה מהמכבסה של הקיבוץ הביתה, לא כאמצעי לנשיאתה). לצורך שלנו להיות סתם משפחה רגילה, של אמא, אבא ותינוקת (ובהמשך עוד תינוקת), כמו כל המשפחות. רק רצינו את המובן מאליו, את מה שכולם הצליחו בקלות ואנחנו לא, למרות שניסינו בכל כוחותינו, רק להיות משפחה. הכי רגילה.

כששהם נכנסה לחיינו הפכנו למשפחה, אבל לצד הרצון להיות ״סתם״ משפחה רגילה, היה לנו סיפור נוסף. סיפור של אימוץ. סיפור שלא התחיל כשחיבקנו את שהם לראשונה, סיפור עם עבר, עם שותפים נוספים.

אני מאמינה שכשיש סיפור, עדיף שיסופר, שיהיה תמיד זמין לחשיפה. לעיתים הסיפור לא ממש נוח לעיכול, מעורר כעס, ספקות, קושי. ולמרות זאת, כאשר גדלים איתו ולתוכו, הוא הופך להיות חלק מהנרטיב המשפחתי, הופך להיות גלוי, זמין לשיחה ולעיבוד רגשות.

לא בכל סיפורי האימוץ המידע זמין, אבל מכיוון שסופרו לנו נסיבות מסירתה של שהם לאימוץ, והיתה לנו תמונה של האם הביולוגית, היה נראה לנו טבעי לאפשר לה להכיר את העובדות מגיל צעיר, לא לייצר סודות מולה בתחום שהוא הכי שלה.

פגשנו בדרך אנשי מקצוע שאמרו לנו שאנחנו טועים, וערערו את הבטחון שלנו בבחירה ״לשים הכל על השולחן״. פגשנו אנשי מקצוע שאמרו שאנחנו צריכים ללכת עם מה שהלב שלנו אומר.

בחרנו ללכת עם מה שמרגיש לנו נכון, לספר, לדבר, לאפשר מרחב לכל טווח הרגשות שיעלו כתוצאה מהסיפור, גם אם זה לא תמיד יהיה קל, גם אם זה יהיה טעון. בחרנו לא להסתיר, לא ליצור סודות בינינו.

חוזרת שוב לשאלה שנשאלתי אתמול. אם הדבר שהיה הכי חשוב לי, זה להיות אמא, באופן הכי מלא שאפשר, איך זה שאני בוחרת היום לפנות מקום לאמא הביולוגית, כביכול להזיז את עצמי הצידה.

במהלך שנות האמהות שלי למדתי לבטוח באהבה, לוותר על הפחד. למדתי שכשאני בטוחה במקום שלי, באמהות שלי, בקשר, אין לי שום בעיה לזוז הצידה. החיים המקצועיים שלי, כמורה לתלמידים בחינוך המיוחד, לימדו אותי שככל שהלב שלי נפתח ליותר אנשים, הוא מתרחב, ומאפשר לי להרגיש שאני נמצאת בנתיב הנכון של חיי.

כשאני מפנה מקום לאמא הביולוגית בתוך סיפור חיינו, אני לוקחת בחשבון לא רק את עצמי, אלא את הצורך של שהם. הצורך לדעת מה היה שם, למה, איך. הרצון לספק את הסקרנות הביוגרפית הזו.

שהם החליטה לצאת למסע הזה, לחיפוש האמא הביולוגית שלה. היא יזמה את החיפוש, הניעה אותו, הצליחה לזמן את השותפים הנכונים שיעזרו לה בתהליך האיתור. לאושרי הגדול, היא אפשרה לי להיות שותפתה למסע. ברור לי שאם לא הייתי יכולה להזיז את עצמי הצידה, אם הייתי מגיעה בגישה שאני נמצאת במרכז חייה, לא הייתי יכולה להיות שותפה אמיתית למסע.

מסע החיים שלנו לא תמיד פשוט, גם בהורות רגילה, ועל אחת כמה וכמה בהורות מתוך אימוץ, אבל הוא מאפשר הזדמנות ללמוד הקשבה, צניעות, אהבה.

על ציר הזמן

כשאימצנו את שהם, התגוררנו כשבועיים במלון Dragon. את היפ, אחד מעובדי המלון, פגשנו בעיקר במסעדה. זו הייתה מסעדה מאוד קטנה, ובמרבית הזמן לא נתפסו שם יותר משני שולחנות בו זמנית.

השילוב של אישיותו הנעימה, יחד עם שפע הזמן הפנוי שעמד לרשותו בין המנות שהוגשו בארוחה, גרם לו להציע מדי פעם להחזיק את שהם בזמן שאנחנו סועדים. הוא היה מערסל אותה בין זרועותיו בהמון עדינות ורוגע, מתמסר כולו לרגע הזה. 

על ציר הזמן, מלון Dragon, האנוי

כששהם הייתה בת 8, בסוף כיתה ב', חזרנו לבקר בווייטנאם, להכיר את נופי המדינה. חזרנו למלון שבו התחיל הכל, למלון Dragon. להפתעתנו, פגשנו שם את היפ. הוא כבר נראה קצת יותר מבוגר, שערו התחיל להאפיר, אבל לא היה ספק - זה היה האיש שלנו! ניגשנו אליו בהתרגשות וביקשנו להצטלם איתו. הוא לא ידע אנגלית, לא באמת הצלחנו להבין אם הוא זוכר אותנו או לא, ובעצם- מה הסבירות שעובד מלון יזכור משפחה שהתארחה שם לפני 8 שנים? 

במסע הנוכחי שלנו, היה ברור לנו ששוב נחזור למלון. הפעם כבר לא בכדי לראות את המבנה עצמו, אלא כדי לחפש את היפ, שמכונה אצלנו במשפחה "האיש הנחמד ממלון דרגון". 
היפ בדיוק אכל את ארוחת הבוקר שלו. אחד מעובדי המלון שאל אותנו איך הוא יכול לעזור לנו. הראינו לו את תמונות העבר המשותפות, ואמרנו שאנחנו מחכות להיפ. הוא לקח בהתרגשות את התמונות והראה אותן להיפ, שהיה שקוע בארוחתו. הוא הביט בהן, וברגע אחד השתנתה הבעת פניו. מהבעה שגרתית, אפילו משועממת משהו, רגע לפני תחילתו של עוד יום ידוע מראש, למשהו שנראה כמו "אני לא מאמין!". הוא מיהר לעזוב את ארוחתו וניגש אלינו, ובעזרת מנהל המלון, ששימש כמתורגמן בשיחתנו, הצלחנו לשוחח ולהכיר מחדש, הפעם באופן יותר מילולי.

השיחה הייתה מאוד מרגשת, הן מבחינתנו והן מצידו של היפ (שבינתיים הפך למנהל המסעדה במלון).
ניסיתי להבין למה המפגש המחודש כל כך נוגע בי. לכאורה, מדובר בעובד מלון ותיק, שנמצא 30 שנה במלון, ולכן בטווח הזמן של 21 השנים האחרונות, יצא שפגשנו אותו 3 פעמים. סטטיסטיקה בסיסית.

התשובה לכך לא נמצאת בראש, היא נמצאת בלב. האיש המקסים הזה היה שם ברגעים הכל כך משמעותיים בחיינו, ברגע האימוץ שלנו. הוא הציע לנו את הרוגע והעדינות שלו, תמיד בחיוך, ועם המון שקט פנימי. הוא לא דיבר אנגלית, כך שהתקשורת התבססה על מחוות ושפת גוף, על תקשורת של הלב. הוא נטמע בזיכרון שלנו, מכיוון שהוא הביא עמו משהו שמעבר למילים, מעבר לחשיבה השכלית. הוא הביא אהבה.

ככל שהמסע הזה נמשך, הוא מוכיח לי שוב ושוב, שכאשר זורעים רגש מסוים, הוא הולך ומתפתח, הולך ומתעצם, הופך להיות נוכח יותר ויותר בחיים שלנו. במציאות, כל סוגי הרגשות מתקיימים אצלנו, לאורך היומיום הם מטלטלים אותנו לא פעם מקצה לקצה. אבל אם באופן מודע אנחנו יכולים להתמקד ברגשות הרצויים לנו, לזרוע את הזרעים שלהם בתוך שגרת חיינו, לתת להם לגדול ולהתפתח, אנחנו יכולים למלא את חיינו באנרגיות הללו, להגיע לשקט הפנימי שלנו.

לכן, אני מעדיפה לזרוע אהבה. 

פלאי הטכנולוגיה

מי ובני משפחתה חיים בכפר קטן, מאוד מרוחק מהמרכז. הם מתפרנסים מגידול אורז ורדיית דבש.

הפער בין תנאי המחייה שאנו מורגלים אליהם במערב, לבין תנאי המחייה שלהם, הוא עצום. במושגים שלנו, היינו מכנים זאת "חוסר כל".

במושגים שלהם, שם בכפר, אלו החיים עצמם, זוהי המציאות הקיומית.

גם שם ההורים הולכים מדי בוקר לעבודה, הילדים לומדים בבית הספר, משחקים עם החברים, צוחקים, חיים את החיים.

הגענו לכפר עם שתי מתורגמניות. אף אחד מבני המשפחה או השכנים אינו דובר אנגלית, כך שלא יכולנו לקיים איתם שיחה באופן ישיר. תהינו איך נוכל לתחזק את הקשר ללא שפה לאורך זמן, גם אחרי שנחזור לארץ.

היום, בעולם הטכנולוגי שלנו, אנחנו מורגלים לזמינות למידע, לתקשורת עם אנשים, בלי מגבלת מקום וזמן. אבל במקום שבו אין מים זורמים, מה הסבירות שיהיה ווי-פיי?

על רקע תמונת המצב הזו, כאילו הגיעה מסיפור אחר, פגשנו את ק', האחות הבכירה מבין ילדי המשפחה, בת ה-18.

ק', האחות עם האייפד

בידה האחת אייפד, בשנייה אייפון. לאורך כל המפגש לא עזבה את שני המכשירים, מדי פעם צילמה תמונות סלפי, העלתה שידור לייב לפייסבוק. נערה מתבגרת טיפוסית, דור מסכים.

מסתבר שהעולם הוא בכל זאת כפר גלובאלי אחד קטן...

ק' סיימה את לימודיה ויצאה לעבוד, וכנראה שהעצמאות הכלכלית מאפשרת לה לארגן באופן חדש את סדרי העדיפויות שלה, להצטרף לעולם ששם בחוץ באמצעות הטכנולוגיה.

ועדיין, היא דוברת וייטנאמית בלבד, אף מילה באנגלית, עובדה המציפה שוב את הקושי שלנו לקיים תקשורת רציפה.

מאז המפגש עברו כבר כמה ימים. בפייסבוק אני רואה שהיחסים בין שהם לק' מתחילים להירקם. גוגל-תרגום מאפשר להן לנהל שיחות, להעביר מסרים, לשתף חוויות. בזכות הטכנולוגיה, אפשר לשתף תמונות וסרטונים, אפשר להמשיך ולהיות יחד.

הילדים שלנו נולדו לעולם טכנולוגי (נקראים "natives" בשפה המקצועית). מבחינתם, הטלפון נתפס כאחד מאברי הגוף, לא תתפסו אותם בלי. אנחנו, ההורים, זוכרים את החיים ללא גוגל, אבל גם אנחנו מחוברים אליו באופן קבוע, יודעים להעריך את מרחב האפשרויות שהביא אל חיינו.

עכשיו אני מבינה שהטכנולוגיה הזו מאפשרת לנו לנווט, לא רק במרחב פיזי באמצעות וויז או גוגל מפות, לא רק במרחב הידע האינסופי של האינטרנט, אלא במרחב הרגש, בניווט אל הלב, אל מי שהפכו להיות חלק מהחוויה הרגשית הכי עמוקה שלנו.

מרחב של ריפוי

Nhà Sáng Đẹp Trai
25.7.2018

שהם נולדה עם היכולת לגעת בעמקי הרגש, להגיע למקומות הכי עמוקים, הכי גבוהים. כלפי חוץ היא נוטה לעטוף את עצמה במעטה הגנה שנתפס לפעמים כקרירות, כחוסר מעורבות רגשית, אבל זו רק מעטפת.

במפגש עם מי, האמא הביולוגית, שהם באה כפי שהיא, ללא מסננים, ללא הגנות. באה מתוך סקרנות, כדי לשמוע מה היה שם, מה קרה בנקודת ההתחלה של חייה, באה כדי להיות שם עבור עצמה, אך במידה רבה גם עבור מי.

"פנטזיית הילד המאומץ" היא כמיהת המאומץ לכך שההורה הביולוגי יהיה שם עבורו, יקבל אותו, יאמץ אותו אל ליבו בחיבוק (כל מה שלא קרה אז, כשהיה תינוק). לפנטזיות יש נטייה להתנפץ אל מול המציאות, כשהן לא מסונכרנות איתה.

כשמגיעים למפגש כזה ללא הגנות, ללא ציפיות, נוצרת הזדמנות לגעת, להיות, לחוות, ובעיקר לפתוח את הלב. אני מאמינה שפתיחת הלב, היא שמאפשרת לתהליכי ריפוי פנימי להתרחש.

שהם ומי, 25.7.2018

אחד הדברים היפים שקרו במפגש, הוא ששהם אפשרה למי מרחב של ריפוי. היא אפשרה לה לדבר, אולי בפעם הראשונה בחייה, על רגשות האשמה שקיננו בה, על הבושה, על חוסר הידיעה שתמיד הטריד, לגבי גורל התינוקת שמסרה, על החשש מכך ששהם כועסת עליה.

שהם, ברגישות ובתבונה, הצליחה לפרום עבור מי את מרבית הקשרים של הקושי, של המבוכה, של ההאשמה העצמית. היא אפשרה לה מקום של קבלה, הכלה וסליחה. סיפרה לה על חייה שלה, העבירה את המסר שמי פעלה באופן נכון כשמסרה אותה לאימוץ, שהיא חיה חיים תומכים.

כשהגענו מי היתה מאוד מתוחה, אפשר היה לראות ולחוש את שרירי הפנים התפוסים שלה. לאחר השיחה ביניהן, היא נראתה מחוייכת, שלווה יותר, נינוחה. היא אחזה בידה של שהם, ונראה היה שהיא יכולה שוב לנשום, לנוח.

אני מאמינה שהמפגש יצר מרחב של ריפוי:
לשהם, איפשר מידע לגבי הביוגרפיה של חייה בתחילת דרכם, אך בעיקר איפשר פתיחה של הלב, קבלה והכלה.
למי, איפשר להסיר מליבה דאגה, איפשר לה סליחה, מנוחה.
ולי, איפשר להיווכח שכשמגיעים מאהבה, החיים מחזירים אהבה.

שהם, אוהבת אותך על היכולת שלך להיות את עצמך.

להתיידד עם אי הוודאות

אחד הכלים המרכזיים שהמסע הזה דרש, הוא היכולת להתיידד עם מצבי אי וודאות. היכולת להיכנס לתוך תהליך, אחד מהיותר משמעותיים בחיים, ולוותר על שליטה, על היכולת לדעת איך זה ייראה, על הצורך לארגן את הדברים.

מערת נטיפים, האלונג ביי, 26.7.2018

את ההתיידדות האישית שלי עם אי הוודאות פיתחתי כשאימצנו את שהם. אני חושבת שכל הורה מאמץ עבר את התהליך.
במשך מספר שנים עברנו טיפולי פוריות, תקופה מתישה, קשה, שבה מתנדנדים באופן קבוע בין תקווה ענקית לאכזבה הכי עמוקה.
לפני כן הייתי בטוחה שכשאני ממש רוצה משהו, אני מצליחה להשיג אותו, בדרך כלל בקלות. בתקופת טיפולי הפוריות הרגשתי שהחיים מציבים מולי קיר, ואני לא מצליחה לעבור אותו בשום צורה.
על מנת שהחיים ימשיכו להתקיים, על מנת להיות אמא, הייתי חייבת ללמוד לוותר על שליטה. להתמקד במטרה ( להיות אמא לתינוק/ת), ולשחרר את התהליך, לאפשר לחיים להביא אלי את התינוקת שלי בדרך הנכונה, גם אם היא לא הדרך שעליה חשבתי.

זה לא היה לי קל, כי בכל זאת אני טיפוס של שליטה, אבל הבנתי כבר שזה לא עובד, קפצתי למים של אי הוודאות.
כעבור חצי שנה בערך כבר חיבקנו את שהם.

תהליך אימוץ הוא אחד ממורי הדרך הגדולים של אי הוודאות. כדי להתאחד עם הילדים שלנו, הדבר הכי חשוב בחיים שלנו, אנחנו נדרשים לשחרר שליטה כמעט בכל פרמטר אפשרי: גנטיקה, מראה, מצב בריאותי ורגשי ועוד.

קיבלתי מתנה כפולה. הפכתי להיות אמא, ובמקביל הפנמתי במידה רבה את היכולת לחיות בתנאי אי וודאות. אני מרגישה שהיכולת הזו, לאהוב את אי הוודאות, פותחת לי הרבה דלתות, הן בחיים הפרטיים והן בחיים המקצועיים, מאפשרת לי לנוע באופן חופשי הרבה יותר בחיים, להאמין שהכל קורה נכון, שאני יכולה פשוט להיות, להתנסות, לסמוך.

במפגש עם מי, האמא הביולוגית של שהם, הכלי העיקרי בארגז הכלים שלי היה מתן אמון באי-וודאות.
שהם אמרה לפני כשנה שהיא מעוניינת לפגוש את האמא הווייטנאמית שלה. מהצד זה היה נראה כאילו היקום כולו מתארגן כדי לקיים את הבקשה שלה. האנשים הנכונים, בתזמון הנכון, היו שם כדי לפתוח את כל הדלתות בדרך הכי עדינה, הכי רגישה, הכי נכונה.

האמא הביולוגית נמצאה, וכל מה שנותר לנו היה לנסוע לשם, לשחרר שליטה, לסמוך על כך שהכל יהיה נכון, להסכים להיות באי וודאות לאורך כל הדרך.
זה לא שאם מגיעים בהוויה של אי וודאות אין כאב, עצב או קושי. יש את כל טווח הרגשות, אבל מתווספת היכולת להכיל את הדברים באופן שלם יותר, מאוזן יותר.

אני מרגישה שבמפגש עם מי, האמא הביולוגית של שהם, החיים שוב הראו לי, שכשאני מצטיידת באי הוודאות ככלי מרכזי בארגז הכלים שלי, המציאות מתקיימת באופן הכי מדהים שאפשר היה לבקש.

האהבה מנצחת

אתמול נפגשנו עם מי, האמא הביולוגית של שהם. מרגישה שעדיין אין לי את המילים המתאימות כדי לתאר את עצמת החוויה.

לאורך השבוע שאנחנו בוייטנאם, התמקדתי בעיקר בלהישאר פתוחה לכל מה שיקרה, נמנעתי מלהריץ בראש תרחישים לפגישה, אבל כמובן שהיה בתוכי קול פנימי שרצה שהמפגש יהיה הרמוני, נעים, זורם, מלא באהבה.

יצאנו בבוקר מהאלונג ביי, יחד עם לאם, הבחור הוייטנאמי שאיתר את מי, ולמעשה ארגן את כל הצד הטכני של המפגש (ובעיקר את הצד הרוחני שלו), ועם צ'אנג ולינג, המתורגמניות, צוות מקסים שהפך להיות סוג של משפחה עבורנו במהלך המסע.
כשהגענו לכפר, ראינו מבעד לחלון המכונית את  מי, עם בני משפחתה והשכנים, שכבר עמדו וחיכו מחוץ לבית. מי היתה נראית מאוד מתוחה. היא הסתכלה לעבר המכונית, וברגע אחד נוצר בינינו קשר עין, היה ברור שהיא מזהה אותי (לפני 21 שנה נפגשנו בטקס האימוץ), ואני זיהיתי אותה מבין כל האנשים שהיו שם בחוץ.
לאם אמר לנו בדרך, שבתרבות שלהם אנשים נמנעים מהבעת רגשות, ושלא נצפה לכך שהיא תוכל להתחבק איתנו, לפחות לא בתחילת המפגש, אולי בהמשך.
שהם ואני ירדנו מהרכב, מי הגיעה אלינו. כל המתח וההתרגשות הפכו לדמעות, התחבקנו. זה היה כל כך טבעי, כל כך נכון.

אחר כך הצטרפו אלינו הילדים שלה. 4 בנות ובן. צעדנו בשביל בוצי וחלקלק אל הבית, שם מזג לנו בעלה תה בכוסות קטנות, כשכל השכנות, והמון ילדים וילדות, נדחסים בפתח, שותפים להתרחשות.

בילינו כמה שעות ביחד. מרחב שבו אפשר היה לשאול הכל, להגיד הכל, להרגיש הכל. המפגש היה כל כך פתוח ונעים. למרות מחסומי השפה, נוצר קשר בלתי אמצעי של פתיחות, הכלה, קבלה, אהבה. דרך הבעות העיניים, דרך שפת הגוף, אפשר היה לדעת שהדברים קורים באופן הכי נכון, הכי מדויק, הכי מרחיב את הלב.

המפגש עלה על כל מה שיכולתי לקוות שיהיה בו. מעין זיקוק של רגש האהבה.
בבת אחת התרחבה לנו המשפחה, אבל בעיקר, התרחב לנו הלב.

פרפרים

אנחנו נמצאות שבוע בוייטנאם, שבוע שבו הדגש היה בעיקר על הכרת המקום והנופים. המפגש עם מי, האמא הביולוגית של שהם, כל הזמן נוכח, אבל עדיין רחוק. מדברות עליו, אבל עדיין לא צוללות רגשית לתוכו. נמצאות על פני השטח.
בעוד כמה שעות נעזוב את העיר סאפה שבצפון, ונחזור בנסיעה של כשמונה שעות להאנוי. מחר בבוקר נצא להאלונג, נסיעה בת כארבע שעות. נתארגן שם, ולמחרת נצא אל ביתה של מי.

היום למעשה מתחיל המסע האמיתי שלנו, המסע אל המהות ששם הכל התחיל. המקום בו אפשר לשאול את כל השאלות, מקווה גם שאפשר לקבל את כל התשובות, ואולי בעיקר להרגיש, לגעת, להיות.

סאפה, 23.7.2018

אני יושבת למדיטציית בוקר מול הנופים המופלאים של סאפה. שקט של בוקר, האוויר צלול. בלילה ירד כאן גשם, ששטף את האבק והחום. חושבת על הגיבורים של הסיפור הזה.
על מי, שלא שמרה בסוד את העובדה שילדה תינוקת כנערה צעירה. ששיתפה בסיפור את בעלה העתידי, ובכך שמרה על האפשרות להיפגש באופן גלוי, לדבר על הדברים.
על לאם, בחור וייטנאמי מדהים, שהגיע לתוך חיינו עם לב ענק ורצון לעזור, שיצא למסע החיפוש ואיתר עבורנו את מי. הוא ילווה אותנו מחר ומחרתיים במפגש עצמו. אין מילים לתאר את ההערכה והתודה אל האיש המיוחד הזה.

אבל הגיבורה האמיתית בסיפור הזה מבחינתי היא שהם, שהיום יוצאת אל מסע חייה. יוצאת להיפגש עם האישה שילדה אותה, עם הרגע שבו הכל התחיל, עם השאלות שתמיד היו שם ברקע. עם הלמה והאיך של הסיפור הזה, עם המון סימני שאלה. עם המוכנות להיכנס למצב של אי וודאות, שבו ניתן לשאול הכל, ולקחת בחשבון שהתשובות יכולות להיות מכל סוג שהוא. הן יכולות להיות רומנטיות, אך מצד שני יכולות להיות כואבות, מאכזבות, מכניות, נטולות רגש.

עדיין, אני מאמינה שמפגש כזה, במובנים רבים, הוא מפגש מרפא.
ואולי גם אני מעדיפה לשקוע למחשבות רומנטיות, להאמין שהכל יהיה מדהים, כי ככה זה יותר קל, כי ככה אני. מעדיפה מחשבות חיוביות, לשמור על פתיחות וסקרנות, ולהאמין שזה הדבר הנכון. ואולי גם אני שרויה ב״פנטזיית הילד המאומץ״, המחשבה על כך שמישהו שם בחוץ חשב עליו תמיד, מחכה לחבק אותו, לדעת מה קרה במהלך אותן השנים שלא נפגשו.

מזכירה לעצמי כל הזמן שזה המסע של שהם. אני נמצאת איתה כדי ללוות, לתמוך, לחבק, להיות שם כשקשה, כשצריך רגע של הסדרת נשימה, להיות ברגעים המשמעותיים האלו עבורה.

רגע לפני שמתחילות את הנסיעה הפיזית, מרגישה איך הסקרנות מבעבעת, ההתכוונות שהכל יקרה נכון נוכחת יותר ויותר.
יודעת שמה שיהיה הוא מה שיהיה.

טקס האימוץ בוייטנאם

כשנכנסנו לתהליך האימוץ, לפני 21 שנים, אמרה לי חברה, מאומצת בעצמה, שאחד הדברים שילד מאומץ הכי רוצה לדעת, הוא למי הוא דומה. היא סיפרה לי שכאשר בנה נולד, אחת התחושות היותר חזקות שליוו אותה, היתה שסוף סוף היא מכירה מישהו בעולם שדומה לה.

לשמחתי, החיים זימנו לנו את המתנה הזו, את ההזדמנות לפגוש את האמא הביולוגית, ולאפשר לשהם את המידע הזה. 

בוייטנאם, תהליך האימוץ כולל טקס, המתקיים ברשות המקומית של מחוז המגורים של האם הביולוגית. בטקס זה משתתפת האמא הביולוגית, אשר חותמת על נכונותה למסור את התינוק לאימוץ, וההורים המאמצים, שחותמים על כך שהם הופכים להיות הוריו החוקיים של התינוק.

לאחר שהגענו למקום בו התקיים הטקס, עזבו אותנו כל המלווים, על מנת לסדר את הניירת הדרושה, ואנחנו נשארנו עם מי, האמא הביולוגית של שהם. היא היתה בחורה צעירה, כבת 19, שידרה עדינות, ובעיקר מבוכה. לא היתה לנו שפה משותפת (היא דיברה וייטנאמית בלבד), אבל משהו נוצר מעצם הקירבה, מתוך הגורל המשותף שמסע החיים זימן לנו.

אני חושבת שהפגישה הזו הרחיבה לנו את הלב והתוותה את הגישה שלנו בכל הקשור למשולש האימוץ הפרטי שלנו.
מפגש כזה, עם האישה שנותנת לנו את המתנה הגדולה בחיינו, מאפשר לראות ולחוש את האדם שמאחורי הסיפור. מרגע זה היא כבר לא יכולה להיות סטטיסטיקה או הגדרה מושגית. היא סיפור חיים, היא רגש, היא נוכחות.
האינטימיות הזו, שנוצרה שם, הותירה בנו קירבה ואהבה אל האמא הביולוגית.

חזרנו הביתה עם תמונות וקטעי וידאו מהמפגש, שאפשרו לשהם לאורך השנים לפוגג במעט את הסקרנות.
חזרנו הביתה עם תחושות של חיבור, עם היכולת לספר לשהם את הסיפור באופן שלם יותר.

עכשיו אנחנו בוייטנאם. בעוד כמה ימים ניסע לכפר של מי, האמא הביולוגית של שהם, כדי להיפגש איתה. נכון שמדובר בעיקר בסיפור של שהם, בסגירת המעגלים בחייה שלה, אבל גם עבורי זו הזדמנות להתחבר שוב לאחד מהנתיבים המרכזיים של חיי. מרגישה שיש בי המון אהבה אל מי, סקרנית לראות לאן הובילו אותה החיים מאז אותה נקודת זמן, ויודעת שאני צריכה לבוא עם פתיחות לכל מה שיקרה שם. כי בסופו של דבר - אין לי באמת מושג איך זה יהיה.

עדיין, מעדיפה לבוא מאהבה.

מי, 1997

אמא אמיתית

טרמינולוגיה של משפחת האימוץ.
כל ילד מאומץ או הורה מאמץ, נשאל פעמים רבות לגבי "ההורים האמיתיים".
לאורך השנים בהן אני שייכת למשפחת האימוץ, ההקשבה שלי לשאלות מעין אלו התחדדה.
כששואלים ילד מאומץ אם הוא יודע מי "הוריו האמיתיים", הוא בדרך כלל מבין מיד שהכוונה להוריו הביולוגיים, ומשיב בהתאם.
כששואלים הורה מאמץ את אותה השאלה, הוא קודם כל דואג להסדיר את עניין הטרמינולוגיה: מיהו ההורה האמיתי? מי שביצע את אקט ההולדה, או מי שנמצא שם בפועל, שקם בלילה, שמלווה, דואג ותומך, שנותן יד במסע החיים, שנמצא שם תמיד לעטוף בחיבוק כשתלאות הדרך מתגברות, שעוקב באמונה ובתקווה אחר ילדו שהופך בהדרגה מילד לאדם בוגר, או במילים אחרות - ההורה המאמץ.

כן, אנחנו מאוד אמיתיים בחיי הילד שלנו, אבל עכשיו כשאני כאן בוייטנאם, יחד עם שהם, ובעוד כמה ימים נפגוש את האמא הביולוגית שלה, את מי, עולות בי מחשבות על המונח "אמיתי".
כי נכון שאני מאוד אמיתית בחייה של שהם. אני שם, איתה. מצד שני, גם מי, אמה הביולוגית, מאוד נוכחת בחייה. פיזית, הגנטיקה שלה טבועה בשהם. אי אפשר להחמיץ את העובדה הזו. אני מאמינה שגם מחשבות ורגשות שהיו למי בתקופת העוברות של שהם, נצרבו בה אנרגטית. היא מאוד אמיתית ונוכחת, גם אם רחוקה פיזית, גם אם ויתרה על ההורות.

לפעמים אנחנו נכנעים לטרמינולוגיות, מובלים על ידי מילים. מינוחים יכולים לייצר מתח כאשר נותנים להם משקל יתר.
אני מבינה שאין צורך לנכס את המינוח "אמיתי" לאף אחד מהצדדים. כולנו "אמיתיים" בחיי הילדים שלנו, גם ההורה הביולוגי וגם ההורה המאמץ, נוכחים בחוויית הילד המאומץ.
מאמינה שככל שנדע לתת מקום של כבוד לצד השני (להורה הביולוגי, שמתוך נסיבות חייו בחר שלא לגדל את הילד שנולד לו), נוכל לאפשר חוויה יותר שלמה ומקבלת אצל הילד שלנו.

טקס אימוץ, 1997,

 נאם דין, וייטנאם

שייכות

האנוי, 17.7.2018

יצאתי להליכת בוקר לכיוון האגם. קבוצות קבוצות מתאספות, בחלקן שמות מערכת הגברה קטנה עם מוזיקה שמכניסה לאווירה. טאי צ׳י, צ׳י קונג, ריקודים, מדיטציה, אימוני כושר, הכל קורה כאן בו זמנית. כל קבוצה ממוקדת בתרגול שלה, לא מופרעת מקצב העוברים ושבים, או מתיירים ״מציצנים״ כמוני.
אני צועדת לאורך האגם, מדי פעם עוצרת לנשום את השקט שהאנשים האלו מייצרים בתוך הרעש של הבוקר, של הרחוב המתעורר לעוד יום של שגרה.
אני יודעת שבעיניהם אני זרה, אבל מרגישה מאוד שייכת. מרגישה שהמקום הזה הוא המולדת השנייה שלי במידה רבה. בא לי להגיד להם: הי, אני אולי נראית לכם שונה, אבל אני ממש חלק מכם. הבת שלי נולדה כאן, המקום הזה תמיד יהיה חלק ממני.
אבל אז רואה שתי נשים מערביות שהצטרפו לקבוצה של רוקדי בוקר, השונות שלהן כל כך בולטת.

אני חושבת על החוויה הקבועה של שהם במציאות היומיומית. מצד אחד הכי ישראלית, מצד שני המראה הווייטנאמי שלה תמיד מזמין תגובות חיצוניות (בדרך כלל מאנשים שלא מכירים אותה), שמציבות מולה את נושא השונות הפיזית, ולכן מעמתות אותה על בסיס כמעט יומיומי עם נושא השייכות.

 

האנוי, 17.7.2018