להסכים לפנות מקום

אתמול פגשתי בבחור שמתעתד להיות אבא, באמצעות אחת הדרכים האלטרנטיביות להקמת משפחה.

הוא שאל אותי מאין הצורך לפנות מקום לאמא הביולוגית, איך אני מוכנה לוותר על האפשרות להיות האם הבלעדית בחייה של שהם, כאשר בפועל אני אכן האם היחידה בחייה. איך זה שאני מסכימה להזיז את עצמי מהמרכז על מנת לפנות מקום למישהי כל כך זרה, שאיני יודעת כמעט דבר על חייה.

האנוי, 29.7.2018

השאלות הללו החזירו אותי לתקופת הינקות של שהם. לבחירה שלנו לאמץ תינוקת מווייטנאם, כי באותה תקופה שם היה ניתן לאמץ ילדים בגיל צעיר (אימצנו את שהם בגיל חודשיים), והייתי חייבת להגיע אל התינוקת שלי מוקדם ככל האפשר. לחודשים הרבים שנשאתי אותה עלי במנשא, כאילו היה בי צורך פיזי להרגיש אותה בתוך הגוף שלי (בעגלה שלה השתמשתי בעיקר כדי להביא את שק הכביסה מהמכבסה של הקיבוץ הביתה, לא כאמצעי לנשיאתה). לצורך שלנו להיות סתם משפחה רגילה, של אמא, אבא ותינוקת (ובהמשך עוד תינוקת), כמו כל המשפחות. רק רצינו את המובן מאליו, את מה שכולם הצליחו בקלות ואנחנו לא, למרות שניסינו בכל כוחותינו, רק להיות משפחה. הכי רגילה.

כששהם נכנסה לחיינו הפכנו למשפחה, אבל לצד הרצון להיות ״סתם״ משפחה רגילה, היה לנו סיפור נוסף. סיפור של אימוץ. סיפור שלא התחיל כשחיבקנו את שהם לראשונה, סיפור עם עבר, עם שותפים נוספים.

אני מאמינה שכשיש סיפור, עדיף שיסופר, שיהיה תמיד זמין לחשיפה. לעיתים הסיפור לא ממש נוח לעיכול, מעורר כעס, ספקות, קושי. ולמרות זאת, כאשר גדלים איתו ולתוכו, הוא הופך להיות חלק מהנרטיב המשפחתי, הופך להיות גלוי, זמין לשיחה ולעיבוד רגשות.

לא בכל סיפורי האימוץ המידע זמין, אבל מכיוון שסופרו לנו נסיבות מסירתה של שהם לאימוץ, והיתה לנו תמונה של האם הביולוגית, היה נראה לנו טבעי לאפשר לה להכיר את העובדות מגיל צעיר, לא לייצר סודות מולה בתחום שהוא הכי שלה.

פגשנו בדרך אנשי מקצוע שאמרו לנו שאנחנו טועים, וערערו את הבטחון שלנו בבחירה ״לשים הכל על השולחן״. פגשנו אנשי מקצוע שאמרו שאנחנו צריכים ללכת עם מה שהלב שלנו אומר.

בחרנו ללכת עם מה שמרגיש לנו נכון, לספר, לדבר, לאפשר מרחב לכל טווח הרגשות שיעלו כתוצאה מהסיפור, גם אם זה לא תמיד יהיה קל, גם אם זה יהיה טעון. בחרנו לא להסתיר, לא ליצור סודות בינינו.

חוזרת שוב לשאלה שנשאלתי אתמול. אם הדבר שהיה הכי חשוב לי, זה להיות אמא, באופן הכי מלא שאפשר, איך זה שאני בוחרת היום לפנות מקום לאמא הביולוגית, כביכול להזיז את עצמי הצידה.

במהלך שנות האמהות שלי למדתי לבטוח באהבה, לוותר על הפחד. למדתי שכשאני בטוחה במקום שלי, באמהות שלי, בקשר, אין לי שום בעיה לזוז הצידה. החיים המקצועיים שלי, כמורה לתלמידים בחינוך המיוחד, לימדו אותי שככל שהלב שלי נפתח ליותר אנשים, הוא מתרחב, ומאפשר לי להרגיש שאני נמצאת בנתיב הנכון של חיי.

כשאני מפנה מקום לאמא הביולוגית בתוך סיפור חיינו, אני לוקחת בחשבון לא רק את עצמי, אלא את הצורך של שהם. הצורך לדעת מה היה שם, למה, איך. הרצון לספק את הסקרנות הביוגרפית הזו.

שהם החליטה לצאת למסע הזה, לחיפוש האמא הביולוגית שלה. היא יזמה את החיפוש, הניעה אותו, הצליחה לזמן את השותפים הנכונים שיעזרו לה בתהליך האיתור. לאושרי הגדול, היא אפשרה לי להיות שותפתה למסע. ברור לי שאם לא הייתי יכולה להזיז את עצמי הצידה, אם הייתי מגיעה בגישה שאני נמצאת במרכז חייה, לא הייתי יכולה להיות שותפה אמיתית למסע.

מסע החיים שלנו לא תמיד פשוט, גם בהורות רגילה, ועל אחת כמה וכמה בהורות מתוך אימוץ, אבל הוא מאפשר הזדמנות ללמוד הקשבה, צניעות, אהבה.