האהבה מנצחת

אתמול נפגשנו עם מי, האמא הביולוגית של שהם. מרגישה שעדיין אין לי את המילים המתאימות כדי לתאר את עצמת החוויה.

לאורך השבוע שאנחנו בוייטנאם, התמקדתי בעיקר בלהישאר פתוחה לכל מה שיקרה, נמנעתי מלהריץ בראש תרחישים לפגישה, אבל כמובן שהיה בתוכי קול פנימי שרצה שהמפגש יהיה הרמוני, נעים, זורם, מלא באהבה.

יצאנו בבוקר מהאלונג ביי, יחד עם לאם, הבחור הוייטנאמי שאיתר את מי, ולמעשה ארגן את כל הצד הטכני של המפגש (ובעיקר את הצד הרוחני שלו), ועם צ'אנג ולינג, המתורגמניות, צוות מקסים שהפך להיות סוג של משפחה עבורנו במהלך המסע.
כשהגענו לכפר, ראינו מבעד לחלון המכונית את  מי, עם בני משפחתה והשכנים, שכבר עמדו וחיכו מחוץ לבית. מי היתה נראית מאוד מתוחה. היא הסתכלה לעבר המכונית, וברגע אחד נוצר בינינו קשר עין, היה ברור שהיא מזהה אותי (לפני 21 שנה נפגשנו בטקס האימוץ), ואני זיהיתי אותה מבין כל האנשים שהיו שם בחוץ.
לאם אמר לנו בדרך, שבתרבות שלהם אנשים נמנעים מהבעת רגשות, ושלא נצפה לכך שהיא תוכל להתחבק איתנו, לפחות לא בתחילת המפגש, אולי בהמשך.
שהם ואני ירדנו מהרכב, מי הגיעה אלינו. כל המתח וההתרגשות הפכו לדמעות, התחבקנו. זה היה כל כך טבעי, כל כך נכון.

אחר כך הצטרפו אלינו הילדים שלה. 4 בנות ובן. צעדנו בשביל בוצי וחלקלק אל הבית, שם מזג לנו בעלה תה בכוסות קטנות, כשכל השכנות, והמון ילדים וילדות, נדחסים בפתח, שותפים להתרחשות.

בילינו כמה שעות ביחד. מרחב שבו אפשר היה לשאול הכל, להגיד הכל, להרגיש הכל. המפגש היה כל כך פתוח ונעים. למרות מחסומי השפה, נוצר קשר בלתי אמצעי של פתיחות, הכלה, קבלה, אהבה. דרך הבעות העיניים, דרך שפת הגוף, אפשר היה לדעת שהדברים קורים באופן הכי נכון, הכי מדויק, הכי מרחיב את הלב.

המפגש עלה על כל מה שיכולתי לקוות שיהיה בו. מעין זיקוק של רגש האהבה.
בבת אחת התרחבה לנו המשפחה, אבל בעיקר, התרחב לנו הלב.