אנחנו נמצאות שבוע בוייטנאם, שבוע שבו הדגש היה בעיקר על הכרת המקום והנופים. המפגש עם מי, האמא הביולוגית של שהם, כל הזמן נוכח, אבל עדיין רחוק. מדברות עליו, אבל עדיין לא צוללות רגשית לתוכו. נמצאות על פני השטח.
בעוד כמה שעות נעזוב את העיר סאפה שבצפון, ונחזור בנסיעה של כשמונה שעות להאנוי. מחר בבוקר נצא להאלונג, נסיעה בת כארבע שעות. נתארגן שם, ולמחרת נצא אל ביתה של מי.
היום למעשה מתחיל המסע האמיתי שלנו, המסע אל המהות ששם הכל התחיל. המקום בו אפשר לשאול את כל השאלות, מקווה גם שאפשר לקבל את כל התשובות, ואולי בעיקר להרגיש, לגעת, להיות.
אני יושבת למדיטציית בוקר מול הנופים המופלאים של סאפה. שקט של בוקר, האוויר צלול. בלילה ירד כאן גשם, ששטף את האבק והחום. חושבת על הגיבורים של הסיפור הזה.
על מי, שלא שמרה בסוד את העובדה שילדה תינוקת כנערה צעירה. ששיתפה בסיפור את בעלה העתידי, ובכך שמרה על האפשרות להיפגש באופן גלוי, לדבר על הדברים.
על לאם, בחור וייטנאמי מדהים, שהגיע לתוך חיינו עם לב ענק ורצון לעזור, שיצא למסע החיפוש ואיתר עבורנו את מי. הוא ילווה אותנו מחר ומחרתיים במפגש עצמו. אין מילים לתאר את ההערכה והתודה אל האיש המיוחד הזה.
אבל הגיבורה האמיתית בסיפור הזה מבחינתי היא שהם, שהיום יוצאת אל מסע חייה. יוצאת להיפגש עם האישה שילדה אותה, עם הרגע שבו הכל התחיל, עם השאלות שתמיד היו שם ברקע. עם הלמה והאיך של הסיפור הזה, עם המון סימני שאלה. עם המוכנות להיכנס למצב של אי וודאות, שבו ניתן לשאול הכל, ולקחת בחשבון שהתשובות יכולות להיות מכל סוג שהוא. הן יכולות להיות רומנטיות, אך מצד שני יכולות להיות כואבות, מאכזבות, מכניות, נטולות רגש.
עדיין, אני מאמינה שמפגש כזה, במובנים רבים, הוא מפגש מרפא.
ואולי גם אני מעדיפה לשקוע למחשבות רומנטיות, להאמין שהכל יהיה מדהים, כי ככה זה יותר קל, כי ככה אני. מעדיפה מחשבות חיוביות, לשמור על פתיחות וסקרנות, ולהאמין שזה הדבר הנכון. ואולי גם אני שרויה ב״פנטזיית הילד המאומץ״, המחשבה על כך שמישהו שם בחוץ חשב עליו תמיד, מחכה לחבק אותו, לדעת מה קרה במהלך אותן השנים שלא נפגשו.
מזכירה לעצמי כל הזמן שזה המסע של שהם. אני נמצאת איתה כדי ללוות, לתמוך, לחבק, להיות שם כשקשה, כשצריך רגע של הסדרת נשימה, להיות ברגעים המשמעותיים האלו עבורה.
רגע לפני שמתחילות את הנסיעה הפיזית, מרגישה איך הסקרנות מבעבעת, ההתכוונות שהכל יקרה נכון נוכחת יותר ויותר.
יודעת שמה שיהיה הוא מה שיהיה.
בעוד כמה שעות נעזוב את העיר סאפה שבצפון, ונחזור בנסיעה של כשמונה שעות להאנוי. מחר בבוקר נצא להאלונג, נסיעה בת כארבע שעות. נתארגן שם, ולמחרת נצא אל ביתה של מי.
היום למעשה מתחיל המסע האמיתי שלנו, המסע אל המהות ששם הכל התחיל. המקום בו אפשר לשאול את כל השאלות, מקווה גם שאפשר לקבל את כל התשובות, ואולי בעיקר להרגיש, לגעת, להיות.
סאפה, 23.7.2018
אני יושבת למדיטציית בוקר מול הנופים המופלאים של סאפה. שקט של בוקר, האוויר צלול. בלילה ירד כאן גשם, ששטף את האבק והחום. חושבת על הגיבורים של הסיפור הזה.
על מי, שלא שמרה בסוד את העובדה שילדה תינוקת כנערה צעירה. ששיתפה בסיפור את בעלה העתידי, ובכך שמרה על האפשרות להיפגש באופן גלוי, לדבר על הדברים.
על לאם, בחור וייטנאמי מדהים, שהגיע לתוך חיינו עם לב ענק ורצון לעזור, שיצא למסע החיפוש ואיתר עבורנו את מי. הוא ילווה אותנו מחר ומחרתיים במפגש עצמו. אין מילים לתאר את ההערכה והתודה אל האיש המיוחד הזה.
אבל הגיבורה האמיתית בסיפור הזה מבחינתי היא שהם, שהיום יוצאת אל מסע חייה. יוצאת להיפגש עם האישה שילדה אותה, עם הרגע שבו הכל התחיל, עם השאלות שתמיד היו שם ברקע. עם הלמה והאיך של הסיפור הזה, עם המון סימני שאלה. עם המוכנות להיכנס למצב של אי וודאות, שבו ניתן לשאול הכל, ולקחת בחשבון שהתשובות יכולות להיות מכל סוג שהוא. הן יכולות להיות רומנטיות, אך מצד שני יכולות להיות כואבות, מאכזבות, מכניות, נטולות רגש.
עדיין, אני מאמינה שמפגש כזה, במובנים רבים, הוא מפגש מרפא.
ואולי גם אני מעדיפה לשקוע למחשבות רומנטיות, להאמין שהכל יהיה מדהים, כי ככה זה יותר קל, כי ככה אני. מעדיפה מחשבות חיוביות, לשמור על פתיחות וסקרנות, ולהאמין שזה הדבר הנכון. ואולי גם אני שרויה ב״פנטזיית הילד המאומץ״, המחשבה על כך שמישהו שם בחוץ חשב עליו תמיד, מחכה לחבק אותו, לדעת מה קרה במהלך אותן השנים שלא נפגשו.
מזכירה לעצמי כל הזמן שזה המסע של שהם. אני נמצאת איתה כדי ללוות, לתמוך, לחבק, להיות שם כשקשה, כשצריך רגע של הסדרת נשימה, להיות ברגעים המשמעותיים האלו עבורה.
רגע לפני שמתחילות את הנסיעה הפיזית, מרגישה איך הסקרנות מבעבעת, ההתכוונות שהכל יקרה נכון נוכחת יותר ויותר.
יודעת שמה שיהיה הוא מה שיהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה