כשנכנסנו לתהליך האימוץ, לפני 21 שנים, אמרה לי חברה, מאומצת בעצמה, שאחד הדברים שילד מאומץ הכי רוצה לדעת, הוא למי הוא דומה. היא סיפרה לי שכאשר בנה נולד, אחת התחושות היותר חזקות שליוו אותה, היתה שסוף סוף היא מכירה מישהו בעולם שדומה לה.
לשמחתי, החיים זימנו לנו את המתנה הזו, את ההזדמנות לפגוש את האמא הביולוגית, ולאפשר לשהם את המידע הזה.
בוייטנאם, תהליך האימוץ כולל טקס, המתקיים ברשות המקומית של מחוז המגורים של האם הביולוגית. בטקס זה משתתפת האמא הביולוגית, אשר חותמת על נכונותה למסור את התינוק לאימוץ, וההורים המאמצים, שחותמים על כך שהם הופכים להיות הוריו החוקיים של התינוק.
לאחר שהגענו למקום בו התקיים הטקס, עזבו אותנו כל המלווים, על מנת לסדר את הניירת הדרושה, ואנחנו נשארנו עם מי, האמא הביולוגית של שהם. היא היתה בחורה צעירה, כבת 19, שידרה עדינות, ובעיקר מבוכה. לא היתה לנו שפה משותפת (היא דיברה וייטנאמית בלבד), אבל משהו נוצר מעצם הקירבה, מתוך הגורל המשותף שמסע החיים זימן לנו.
אני חושבת שהפגישה הזו הרחיבה לנו את הלב והתוותה את הגישה שלנו בכל הקשור למשולש האימוץ הפרטי שלנו.
מפגש כזה, עם האישה שנותנת לנו את המתנה הגדולה בחיינו, מאפשר לראות ולחוש את האדם שמאחורי הסיפור. מרגע זה היא כבר לא יכולה להיות סטטיסטיקה או הגדרה מושגית. היא סיפור חיים, היא רגש, היא נוכחות.
האינטימיות הזו, שנוצרה שם, הותירה בנו קירבה ואהבה אל האמא הביולוגית.
חזרנו הביתה עם תמונות וקטעי וידאו מהמפגש, שאפשרו לשהם לאורך השנים לפוגג במעט את הסקרנות.
חזרנו הביתה עם תחושות של חיבור, עם היכולת לספר לשהם את הסיפור באופן שלם יותר.
עכשיו אנחנו בוייטנאם. בעוד כמה ימים ניסע לכפר של מי, האמא הביולוגית של שהם, כדי להיפגש איתה. נכון שמדובר בעיקר בסיפור של שהם, בסגירת המעגלים בחייה שלה, אבל גם עבורי זו הזדמנות להתחבר שוב לאחד מהנתיבים המרכזיים של חיי. מרגישה שיש בי המון אהבה אל מי, סקרנית לראות לאן הובילו אותה החיים מאז אותה נקודת זמן, ויודעת שאני צריכה לבוא עם פתיחות לכל מה שיקרה שם. כי בסופו של דבר - אין לי באמת מושג איך זה יהיה.
עדיין, מעדיפה לבוא מאהבה.
מפגש כזה, עם האישה שנותנת לנו את המתנה הגדולה בחיינו, מאפשר לראות ולחוש את האדם שמאחורי הסיפור. מרגע זה היא כבר לא יכולה להיות סטטיסטיקה או הגדרה מושגית. היא סיפור חיים, היא רגש, היא נוכחות.
האינטימיות הזו, שנוצרה שם, הותירה בנו קירבה ואהבה אל האמא הביולוגית.
חזרנו הביתה עם תמונות וקטעי וידאו מהמפגש, שאפשרו לשהם לאורך השנים לפוגג במעט את הסקרנות.
חזרנו הביתה עם תחושות של חיבור, עם היכולת לספר לשהם את הסיפור באופן שלם יותר.
עכשיו אנחנו בוייטנאם. בעוד כמה ימים ניסע לכפר של מי, האמא הביולוגית של שהם, כדי להיפגש איתה. נכון שמדובר בעיקר בסיפור של שהם, בסגירת המעגלים בחייה שלה, אבל גם עבורי זו הזדמנות להתחבר שוב לאחד מהנתיבים המרכזיים של חיי. מרגישה שיש בי המון אהבה אל מי, סקרנית לראות לאן הובילו אותה החיים מאז אותה נקודת זמן, ויודעת שאני צריכה לבוא עם פתיחות לכל מה שיקרה שם. כי בסופו של דבר - אין לי באמת מושג איך זה יהיה.
עדיין, מעדיפה לבוא מאהבה.
מי, 1997
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה