האנוי, 17.7.2018
יצאתי להליכת בוקר לכיוון האגם. קבוצות קבוצות מתאספות, בחלקן שמות מערכת הגברה קטנה עם מוזיקה שמכניסה לאווירה. טאי צ׳י, צ׳י קונג, ריקודים, מדיטציה, אימוני כושר, הכל קורה כאן בו זמנית. כל קבוצה ממוקדת בתרגול שלה, לא מופרעת מקצב העוברים ושבים, או מתיירים ״מציצנים״ כמוני.
אני צועדת לאורך האגם, מדי פעם עוצרת לנשום את השקט שהאנשים האלו מייצרים בתוך הרעש של הבוקר, של הרחוב המתעורר לעוד יום של שגרה.
אני יודעת שבעיניהם אני זרה, אבל מרגישה מאוד שייכת. מרגישה שהמקום הזה הוא המולדת השנייה שלי במידה רבה. בא לי להגיד להם: הי, אני אולי נראית לכם שונה, אבל אני ממש חלק מכם. הבת שלי נולדה כאן, המקום הזה תמיד יהיה חלק ממני.
אבל אז רואה שתי נשים מערביות שהצטרפו לקבוצה של רוקדי בוקר, השונות שלהן כל כך בולטת.
אני צועדת לאורך האגם, מדי פעם עוצרת לנשום את השקט שהאנשים האלו מייצרים בתוך הרעש של הבוקר, של הרחוב המתעורר לעוד יום של שגרה.
אני יודעת שבעיניהם אני זרה, אבל מרגישה מאוד שייכת. מרגישה שהמקום הזה הוא המולדת השנייה שלי במידה רבה. בא לי להגיד להם: הי, אני אולי נראית לכם שונה, אבל אני ממש חלק מכם. הבת שלי נולדה כאן, המקום הזה תמיד יהיה חלק ממני.
אבל אז רואה שתי נשים מערביות שהצטרפו לקבוצה של רוקדי בוקר, השונות שלהן כל כך בולטת.
אני חושבת על החוויה הקבועה של שהם במציאות היומיומית. מצד אחד הכי ישראלית, מצד שני המראה הווייטנאמי שלה תמיד מזמין תגובות חיצוניות (בדרך כלל מאנשים שלא מכירים אותה), שמציבות מולה את נושא השונות הפיזית, ולכן מעמתות אותה על בסיס כמעט יומיומי עם נושא השייכות.
האנוי, 17.7.2018
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה