על ציר הזמן

כשאימצנו את שהם, התגוררנו כשבועיים במלון Dragon. את היפ, אחד מעובדי המלון, פגשנו בעיקר במסעדה. זו הייתה מסעדה מאוד קטנה, ובמרבית הזמן לא נתפסו שם יותר משני שולחנות בו זמנית.

השילוב של אישיותו הנעימה, יחד עם שפע הזמן הפנוי שעמד לרשותו בין המנות שהוגשו בארוחה, גרם לו להציע מדי פעם להחזיק את שהם בזמן שאנחנו סועדים. הוא היה מערסל אותה בין זרועותיו בהמון עדינות ורוגע, מתמסר כולו לרגע הזה. 

על ציר הזמן, מלון Dragon, האנוי

כששהם הייתה בת 8, בסוף כיתה ב', חזרנו לבקר בווייטנאם, להכיר את נופי המדינה. חזרנו למלון שבו התחיל הכל, למלון Dragon. להפתעתנו, פגשנו שם את היפ. הוא כבר נראה קצת יותר מבוגר, שערו התחיל להאפיר, אבל לא היה ספק - זה היה האיש שלנו! ניגשנו אליו בהתרגשות וביקשנו להצטלם איתו. הוא לא ידע אנגלית, לא באמת הצלחנו להבין אם הוא זוכר אותנו או לא, ובעצם- מה הסבירות שעובד מלון יזכור משפחה שהתארחה שם לפני 8 שנים? 

במסע הנוכחי שלנו, היה ברור לנו ששוב נחזור למלון. הפעם כבר לא בכדי לראות את המבנה עצמו, אלא כדי לחפש את היפ, שמכונה אצלנו במשפחה "האיש הנחמד ממלון דרגון". 
היפ בדיוק אכל את ארוחת הבוקר שלו. אחד מעובדי המלון שאל אותנו איך הוא יכול לעזור לנו. הראינו לו את תמונות העבר המשותפות, ואמרנו שאנחנו מחכות להיפ. הוא לקח בהתרגשות את התמונות והראה אותן להיפ, שהיה שקוע בארוחתו. הוא הביט בהן, וברגע אחד השתנתה הבעת פניו. מהבעה שגרתית, אפילו משועממת משהו, רגע לפני תחילתו של עוד יום ידוע מראש, למשהו שנראה כמו "אני לא מאמין!". הוא מיהר לעזוב את ארוחתו וניגש אלינו, ובעזרת מנהל המלון, ששימש כמתורגמן בשיחתנו, הצלחנו לשוחח ולהכיר מחדש, הפעם באופן יותר מילולי.

השיחה הייתה מאוד מרגשת, הן מבחינתנו והן מצידו של היפ (שבינתיים הפך למנהל המסעדה במלון).
ניסיתי להבין למה המפגש המחודש כל כך נוגע בי. לכאורה, מדובר בעובד מלון ותיק, שנמצא 30 שנה במלון, ולכן בטווח הזמן של 21 השנים האחרונות, יצא שפגשנו אותו 3 פעמים. סטטיסטיקה בסיסית.

התשובה לכך לא נמצאת בראש, היא נמצאת בלב. האיש המקסים הזה היה שם ברגעים הכל כך משמעותיים בחיינו, ברגע האימוץ שלנו. הוא הציע לנו את הרוגע והעדינות שלו, תמיד בחיוך, ועם המון שקט פנימי. הוא לא דיבר אנגלית, כך שהתקשורת התבססה על מחוות ושפת גוף, על תקשורת של הלב. הוא נטמע בזיכרון שלנו, מכיוון שהוא הביא עמו משהו שמעבר למילים, מעבר לחשיבה השכלית. הוא הביא אהבה.

ככל שהמסע הזה נמשך, הוא מוכיח לי שוב ושוב, שכאשר זורעים רגש מסוים, הוא הולך ומתפתח, הולך ומתעצם, הופך להיות נוכח יותר ויותר בחיים שלנו. במציאות, כל סוגי הרגשות מתקיימים אצלנו, לאורך היומיום הם מטלטלים אותנו לא פעם מקצה לקצה. אבל אם באופן מודע אנחנו יכולים להתמקד ברגשות הרצויים לנו, לזרוע את הזרעים שלהם בתוך שגרת חיינו, לתת להם לגדול ולהתפתח, אנחנו יכולים למלא את חיינו באנרגיות הללו, להגיע לשקט הפנימי שלנו.

לכן, אני מעדיפה לזרוע אהבה.