פלאי הטכנולוגיה

מי ובני משפחתה חיים בכפר קטן, מאוד מרוחק מהמרכז. הם מתפרנסים מגידול אורז ורדיית דבש.

הפער בין תנאי המחייה שאנו מורגלים אליהם במערב, לבין תנאי המחייה שלהם, הוא עצום. במושגים שלנו, היינו מכנים זאת "חוסר כל".

במושגים שלהם, שם בכפר, אלו החיים עצמם, זוהי המציאות הקיומית.

גם שם ההורים הולכים מדי בוקר לעבודה, הילדים לומדים בבית הספר, משחקים עם החברים, צוחקים, חיים את החיים.

הגענו לכפר עם שתי מתורגמניות. אף אחד מבני המשפחה או השכנים אינו דובר אנגלית, כך שלא יכולנו לקיים איתם שיחה באופן ישיר. תהינו איך נוכל לתחזק את הקשר ללא שפה לאורך זמן, גם אחרי שנחזור לארץ.

היום, בעולם הטכנולוגי שלנו, אנחנו מורגלים לזמינות למידע, לתקשורת עם אנשים, בלי מגבלת מקום וזמן. אבל במקום שבו אין מים זורמים, מה הסבירות שיהיה ווי-פיי?

על רקע תמונת המצב הזו, כאילו הגיעה מסיפור אחר, פגשנו את ק', האחות הבכירה מבין ילדי המשפחה, בת ה-18.

ק', האחות עם האייפד

בידה האחת אייפד, בשנייה אייפון. לאורך כל המפגש לא עזבה את שני המכשירים, מדי פעם צילמה תמונות סלפי, העלתה שידור לייב לפייסבוק. נערה מתבגרת טיפוסית, דור מסכים.

מסתבר שהעולם הוא בכל זאת כפר גלובאלי אחד קטן...

ק' סיימה את לימודיה ויצאה לעבוד, וכנראה שהעצמאות הכלכלית מאפשרת לה לארגן באופן חדש את סדרי העדיפויות שלה, להצטרף לעולם ששם בחוץ באמצעות הטכנולוגיה.

ועדיין, היא דוברת וייטנאמית בלבד, אף מילה באנגלית, עובדה המציפה שוב את הקושי שלנו לקיים תקשורת רציפה.

מאז המפגש עברו כבר כמה ימים. בפייסבוק אני רואה שהיחסים בין שהם לק' מתחילים להירקם. גוגל-תרגום מאפשר להן לנהל שיחות, להעביר מסרים, לשתף חוויות. בזכות הטכנולוגיה, אפשר לשתף תמונות וסרטונים, אפשר להמשיך ולהיות יחד.

הילדים שלנו נולדו לעולם טכנולוגי (נקראים "natives" בשפה המקצועית). מבחינתם, הטלפון נתפס כאחד מאברי הגוף, לא תתפסו אותם בלי. אנחנו, ההורים, זוכרים את החיים ללא גוגל, אבל גם אנחנו מחוברים אליו באופן קבוע, יודעים להעריך את מרחב האפשרויות שהביא אל חיינו.

עכשיו אני מבינה שהטכנולוגיה הזו מאפשרת לנו לנווט, לא רק במרחב פיזי באמצעות וויז או גוגל מפות, לא רק במרחב הידע האינסופי של האינטרנט, אלא במרחב הרגש, בניווט אל הלב, אל מי שהפכו להיות חלק מהחוויה הרגשית הכי עמוקה שלנו.